<h1>ראב"ן — יבמות</h1>
<h2>דף יג.</h2>
[יבמות ל"ט ע"ב] מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה היו מתכוונין לשם מצוה להקים שם המת על נחלתו, עכשיו שמתכוונין לשם אישות לשם (עילש) [נוי] לשם ממון מצות חליצה קודמת דסברוה כאבא שאול דאמר כאילו פגע בערוה, וחזרו לומר מצות יבום קודמת כרבנן דאמרו יבמה יבא עליה מ"מ. אמר רב אין כופין אלא אומרים ליבם איבעית לייבומי מייבמה בדידך תלה רחמנא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מייבם, וכן הלכה דהא בגיטא דחליצה כתבינן אי (בעית) צבית לייבומי יבם ואי לא איטלע לה רגלך. ויבם ויבמה שבאו לחלוץ לפני ב"ד ואין מכירין אותו ב"ד אפילו קרוב אפילו אשה נאמנין (לדכירו) [להכירו] דגילוי מילתא בעלמא הוא ולא עדות.
[יבמות ל"ט ע"ב] מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר רב ואין כופין. מהכא שמעינן דאם בא לימלך אמרינן ליה חלוץ דמצות חליצה קודם ואי [רוצה] לייבם לא כפינן ליה לחלוץ, וכן הדין מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יבם ואי לא איטלע לה רגלך, וכן חרץ רבינו האיי וגם רבינו גרשם.
<h2>דף כ:</h2>
ביבמות פרק האשה בתרא [קי"ט ע"א] תנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תינשא ולא תתיבם וכו'. ואמרינן בגמ' ייבומי לא דילמא מיעברא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תינשא אמאי לא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות, ומסקנא רבי מאיר הוא דחייש למיעוטא אבל לרבנן תינשא לשוק דאמרינן הלך אחר רוב נשים. ומקשו עלה הא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין ואמרינן בפרק בתרא דקידושין [פ'.] מאי טעמא דר"מ רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוט לחזקה ואיתרע לה רובה ולהכי מטהר ר' מאיר, וקשיא רבי מאיר אדרבי מאיר דהכא לא חיישינן למיעוט דכיון דאיתרע רובא הוה ליה מיעוט והתם חייש למיעוט. תריץ דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר, בחולין בפרק כיסוי הדם [פ"ו:] אמרינן אהא אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר, (והתם) [והכא] ספק איסור הוא להכי חייש למיעוט ואמר לא תינשא. ורבנן אדרבנן נמי לא קשיא אליבא דריש לקיש דאמר [בקידושין שם] דטומאה זו דרבנן מטמאין טומאה וודאית הוא ושורפין עליו את התרומה, אליבא דידיה אזלו רבנן בין גבי טומאה בין גבי איסורא בתר רובא, אלא לרבי יוחנן דאמר ספק טומאה הוא ואין שורף עליה את התרומה קשיא דרבנן אדרבנן דהא גבי איסורא אזלי בתר רובא וכל שכן גבי טומאה דהוה להו למיזל בתר רובא ולשרוף עליו את התרומה. ונראה לי שאם היה ברור לנו שהתינוק נגע בעיסה וודאי היה שורפין עליו את התרומה דלא הוה אלא חד רובא דרוב התינוקות מטפחין בשרצים כי (התם) [הכא] גבי איסור דליכא אלא חד רובא הלך אחר רוב נשים וכו', אבל (הכא) [התם] דספק הוא אם נגע בעיסה או זה הבצק שבידו נתן לו אדם אחר ממקום אחר אלא שאנו אומרין רוב התינוקות מטפחין כמו כן בעיסות ומעיסה זו לקח הבצק וכיון דיש לנו לומר תרי רובא רוב תינוקות מטפחין בשרצים ורוב תינוקות מטפחין בעיסות להכי אמר רבי יוחנן (הכא) [התם] דאין שורפין אליבא דרבנן. וראייה ממתניתין דמייתי סייעתא לרבי יוחנן בפרק עשרה יוחסין [שם] דתניא עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה, דהא הכא דנמצאין בעיסה וליכא אלא חד רובא משום הכי טמאה טומאה ודאית ושורפין עליה את התרומה.
<h2>דף לא.</h2>
החכם שהוא מומחה להתיר נדרים ביחיד ואסרה אשה על בעלה (ואסר' הבאת) [שאסרה הנאת] תשמיש עליה ולא מצא פתח לנדרה לא ישאנה שלא יחשדוהו דמשום הכי אסרה, אבל שלשה שאסרוה ישאנה האחד. וכן אם מיאנה או חלצה בפני ג' ישאנה האחד מפני שאין מיאון וחליצה בפחות מג' וג' לא חשידי, ותרי נמי לא חשידי דתנן עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה, והאי דנקט ב"ד דהוא ג' לאפוקי ממאן דאמר מיאון בשנים וקמ"ל בג', ואם כנס החכם שאסר לא יוציא דברננה לא מפקינן.
<h2>דף לא:</h2>
[יבמות צ"ו ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי איפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר שנאמר דובב שפתי ישנים.
<h2>דף מב:</h2>
[יבמות פ' ע"ב] הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן איילונית קתני סריס דומיא דאיילונית מה איילונית בידי שמים [אף סריס בידי שמים] וסתמא כר' עקיבא ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם.
[יבמות ע"ט ע"ב] אמר ר' יהושע שמעתי שיש סריס שחולץ וחולצין לאשתו ויש סריס שלא חולץ ולא חולצין לאשתו, ופירש ר' עקיבא סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו שהיתה לו שעת הכושר סריס חמה לא חולץ ולא חולצין שלא היה לו שעת הכושר, ופריך לר' עקיבא חייבי לאוין כחייבי כריתות [דמי] ולאו בני חליצה וייבום נינהו וקיל וטרי בה עד [ד]אוקמא רב יוסף האי תנא תנא דר' עקיבה דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר. איקרי כאן להקים לאחיו שם (האם) [והאי] לאו בר הקמה הוא, אמר רבא א"כ אין לך אשה שכשרה לייבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה קודם למיתתו (ופרקינן) [ופרכינן] לר' אליעזר פירוקא דרבא פירכא הוא (ומפני) [ומשני] כחישותא הוא ולא סריסות.
<h2>דף מו:</h2>
[יבמות ק"כ ע"א] אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ופדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהיו שניהם עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו דהא דמהדרינן אבידה בסימנין מדרבנן הוא. ואין מעידין לאחר ג' ימים אם הוא בימות החמה או מוטל במקום חמימות, אבל בימות הגשמים ומוטל במקום צינה מעידין אפילו לאחר כמה ימים. ואם היה מוטל בתוך המים, אם ראוהו בשעה שעלה מן המים מעידין עליו אפילו לאחר שלשה, אבל שהה אחר שעלה מן המים אין מעידים עליו דמיתפח תפח ואינו ניכר. ואפילו מגוייד ואפילו צלוב על הצליבה והחיה אוכלת בו, מגוייד שאין נפשו יוצאה בו וכן חיה אוכלת במקום שאין נפשו [יוצאה] בו, אבל מגוייד במקום שהנפש יוצאה כגון שחט בו שנים או רוב שנים וכיוצא בו שפצע מוחו או קרע לבו מעידין עליו וכן אם חיה אוכלת בסימנים או לבו או מוחו מעידין.
<h2>דף מז.</h2>
ועוד הא דאמרינן [יבמות כ"ב ע"א] (שאמ') [שיאמרו] באין מקדושה חמורה לקדושה קלה ופירשו רבותינו שיאמרו הגרים באים מקדושה חמורה כו', ותימה הוא דהא אמרינן להו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ונראה דלאו על הגרים מפרשינן ליה אלא על הגוים שכשיראו שהגרים נושאין אימן ואחיותיהן יאמרו שוטים הם הגוים שמתגיירין שמניחין קדושה חמורה שהגוים מוזהרין על העריות וכשמתגייר נושאין את הערוה וזו היא קדושה קלה. הא דאמרינן ערוה לכל מסורה עדות לב"ד מסור, הכי פירושא ערוה לכל מסור הכל יודעין ורואין שהגר (נשואי) [נושא] הערוה ויאמרו הגוים באין מקדושה חמורה וכו', אבל עדות אין ידוע כי אם הדיינין ואין הגוים יודעין שהאב מעיד לבן והבן לאב ולא יאמרו באין מקדושה חמורה וכו', שהגוים אינם יודעין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אבל ב"ד יודעין. ואסמכתא לגר שנתגייר וכו', מואת הנפש אשר עשו בחרן [פ' לך] ואמרינן בבראשית רבה אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים והפסוק מעיד שאברהם ושרה שגיירום עשו אותם ולא יולדיהם.
